לדוגמא; אם אני ארים את היד שלי ואסתכל עליה אוכל להכיר בזה שאני מרים את היד שלי, וזו סוג של חוויה.
אם אני אנסה להכיר ביד שלי בלי להרים אותה ולהסתכל עלייה, באופן שהוא יותר אגבי ז״א בלי לכוון את הקשב שלי באופן ישיר אליה, אני אשים לב שזו חוויה ארוכה יותר שדורשת תהליך מורכב יותר אולי הוא לא ארוך מידי אבל הוא ארוך יותר, ובתהליך הזה יש יותר תשומת לב להרגשה של הדרך להכיר במשהו. אפילו אם זה היה קצת ארוך יותר הדרך להכיר ביד שלי בלי להסתכל עליה ישירות היא חוויה מופשטת.
לדוגמא אם אני אנסה להכיר בעצם קיומי כמובן שמדובר פה במשהו עוד יותר מופשט שהחוויה של ההכרה בו ארוכה יותר ז״א שיש בו יותר תשומת לב להרגשה של הדרך. ההרגשה של הדרך היא מה שלרוב מתייחסים אליו בתור לא לחשוב, זו חוויה שההכרה הגיע משאלה כלשהי (יכולה להיות מגוונת הרבה יותר ממה שהצגתי פה) לדרך אל התשובה, בזמן הדרך התהליך המחשבתי הופך למופשט יותר ומחליק מההכרה ששאלה אותו/שכיוונה אותו אל התת הכרה שמאפשרת כרגע למצוא את התשובה ברבדים פנימיים בנו. כאשר אדם בחוויה של תשובה יש לו יותר תשומת לב להרגשה של הדרך, והתשובה תמיד תחזור בחזרה למקום שממנו יצאנו עם השאלה אבל עם הערך המוסף, מה שהרחיב את גבולות התפיסה. כאשר השאלה מספיק טובה התשובה עלולה אפילו להיות מספיק טובה שהיא תשים את האדם במצב שבו הוא ישים לב להרגשה של הדרך בלי שהוא הכווין שאלה ספציפית אלא ממקום של קבלה ואז המצב של ״לא לחשוב״ יהפוך להיות חלק מהטבע, אבל מדובר בסהכ על מצב שבו ההכרה קיבלה מספיק תשובות יחסיות מה שבנה גשר עמוק יותר בינה לבין התת הכרה, ז״א שבמקום לשאול שאלה יש ידיעה עמוקה יותר של התשובה, מה שמאפשר להיות ללא שאלה וכאשר אין שאלה או שיש פחות מהן גם המחשבות פוחתות, כי מחשבות הן שאלות, לא תמיד מנוסחות טוב ומתייחסות לדרך המהירה ביותר לקבל תשובה. אבל בגישה של קבלה היא נובעת מהבנה של המערכת של שאלה ותשובה ובאילו דרכים מופשטות אפשר שהאדם יהיה במקום שבו הוא יקבל תשובה במידה ותהיה לו שאלה מה שמאפשר לו ״להיות״