על הקשר בין אינדיקציה למורכבות מוסיקלית לאינדיקציה לנחת נפשית

אני אישית אוהב מוזיקה שיש בה יותר שקט.

שקט הוא לא הדבר המובן ביותר, כי אם עכשיו בחיי היום-יום אין לי נחת, אני לא בהכרח אשים לב אל השקט שנמצא ממש בכל מקום.

ולכן כשאני אומר שאני אוהב מוזיקה שיש בה יותר שקט, הכוונה היא שאני אוהב מוזיקה שמצליחה להציג יותר שקט.

מה זה שקט במוסיקה? יש פה שתי אפשרויות: היעדר מוסיקה או עושר מוסיקלי.

עכשיו, למה עושר מוסיקלי מעיד על שקט?

מוזיקה לשמה היא אובייקטים בחלל שתוחמים את המרחב. אותו מרחב ללא המוסיקה הוא שקט.

כאשר מתחילים לתחום את המרחב באובייקטים, נכנס הקונספט של קצב, וכאשר יש קצב יש לי אינדיקציה למרחב.

כשנכנס הקונספט של ריבוי מקצבים, מתחילה להיות אינדיקציה למתי אילו מקצבים עולים ומתי אילו מקצבים יורדים באופן קצבי, מה שמתחיל להציג חלל ‘בלתי נראה’ שבו יש יותר מתח ופחות מתח באופן תבניתי. באופן הזה, מוסיקה מורכבת נותנת לי אינדיקציה לזמנים בהם יש יותר שקט יחסי במוסיקה ולזמנים בהם יש פחות שקט יחסי. ככל שהמוסיקה תהיה יותר מורכבת מבחינת קצב, יהיה בה יותר היררכיה מבחינת מתי יש יותר שקט ומתי יש פחות שקט, ויהיו מידות של שקט.

עכשיו, איך זה מתקשר לשקט נפשי?

שקט נפשי הוא או על ידי חיבור פנימי ללא אינדיקציה בעלת קשר ישיר למצב שאדם חווה—כלומר, אם לאדם, לדוגמה, אין שקט נפשי והוא מתיישב ועושה תרגיל נשימות, תהיה לו מידה של שקט נפשי, וסביר להניח שבאופן זמני. זה מצב שאני מקביל אותו להיעדר מוסיקה.

מצב של עושר מוסיקלי, בהקבלה לשקט נפשי, מתייחס למידות של נחת שאדם יכול להשיג על ידי אינדיקציה למה שמסב לו נחת—אותם אובייקטים קונספטואליים שתוחמים לו את המרחב, כמו עשייה של מה שהוא אוהב ועמידה במטרותיו האישיות, וכמובן היכולת לתפוס את אותם דברים שהוא עשה, עומד לעשות ולא עשה. כי מי שלא עושה דברים שמביאים לו נחת, הגיוני שלא יהיה במצב של מנוחה אמיתית. לפעמים הוא ייראה במנוחה, אבל זה כאשר לא התייחס למה שמסב לו נחת. מנוחה אמיתית היא גם כשאתה מתייחס למה שמסב לך נחת וגם כשלא—כלומר, גם כשיש אינדיקציה בעלת קשר ישיר לנחת וגם כשאין.

ועל ידי הסתכלות רוחבית נקודתית, אדם יכול לאסוף את הדברים שמביאים לו נחת שהוא עושה, להסתכל עליהם ולראות מה הוא עושה, עתיד לעשות ולא עושה, מה ריאלי שהוא יעשה ומה לא, ולעשות חשבון נפש מה כדאי לו לרצות כדי שלא יהיה פער בין הרצוי למצוי. אחרי שהוא ידע אילו דברים עוזרים לו להרגיש נחת, חשוב שיעשה אותם ויעקוב אחרי מה שעשה ומה שהוא הולך לעשות, כדי שתהיה לו אינדיקציה לנחת שלו. לרוב אנחנו לא מסתכלים על מה שעשינו ושאנו עומדים לעשות ושואבים מזה מידה של נחת, אלא מחפשים מה עוד נשיג שירגיש לנו טוב ויביא לנו נחת. אבל גם אם נשיג את זה ונוסיף את זה אל היעדים, כאשר לא נסתכל עליו בדיעבד או בזמן אמת על הדרך שאנו הולכים, לא נוכל לשאוב ממנו נחת ותחושת סיפוק, וישר נמהר לדבר הבא (מה שיכול גם להסיח את הדעת מהדרך שאנו הולכים ולגרום לרצות ללכת בדרך אחרת כשכבר על ידי אינדיקציה נראה שטוב לנו או לפחות מה טוב לנו ובאופן ישיר מה נרצה להוסיף ולא לשנות באופן מובהק כאשר זה לא בצדק).

אולי זה נשמע מורכב, אבל בפשטות מדובר על לקבל אינדיקציה ותחושה של סיפוק ממה שכבר השגנו ומהדרך שאנו הולכים, ולא לצפות להרגיש טוב בלי לזכור את כל הטוב שעשינו לעצמנו. בתוך עשינו יש גם את ההחלטות שהחלטנו לאן ללכת.

ואם בענייני מוסיקה מורכבת עסקינן, בריבויים של מקצבים אפשר להביא אדם למידות נחת שבהן תמיד יש לו מידה של נחת נתפסת בתוך תחום מוגדר.

כי מוסיקה מורכבת מתחילה לתחום את החלל, ועכשיו אם החלל נראה מלא, הוא מלא רק במה שיש בו עכשיו. אבל אם מתחילים להוריד מעכשיו מקצבים ולהכניס לו מקצבים בקצב, נפתח פה מקום שמאפשר כתיבה קצבית הרבה יותר מורכבת ממה שמוצג ‘עכשיו’. זה מאפשר לתפיסה, על ידי תרגול, לתפוס מקצבים שעתידים לבוא ולהיות במצב מנוחה עמוק יותר, כי במעוד מועד אתה יודע מה יקרה בעתיד של המוסיקה—קונספט שמתחבר ליכולות של תחושת בטן ואיך מרגיש באופן מדויק של 1:1 מה עתיד לקרות. הרי זה רגש מיוחד ואדיר לאין שיעור.

עכשיו אם זה עניין פה מישהו והוא היא הם רוצים לקרוא עוד פוסטים כאלו ולדבר על זה, יש לי בגדים עם האומנות שלי שמציגה ממש את הקונפסטים האלו!

חלק מסדרה אחרונה שעשיתי 580-582