איך ההכרה והתת הכרה משתלבים דרך משחקי קנה מידה שמתחילים ונגמרים באותה נקודה.

עכשיו הפורטל הזה הוא גבולות החלל.

כדי להבין את זה לעומק צריך להבין שלחלל יש צורה, משמע גבולות.

ז״א:

אפשר לחשוב על זה בצורה כזו:

יש חדר ובחדר יש קוביה, החדר הוא ״החלל״ שהקוביה נמצאת בו. החלל שאני מדבר עליו הוא רובד שנמצא בין הקוביה לחדר ומחוץ לחדר.

אם מתעמקים בזה, החדר והקוביה שניהם עשויים מאטומים, אותו חלל שבין החדר ובין הקוביה נמצא גם בין האטומים. לחלל הזה יש גבול. הגבול שלו נמצא: בגבול עם סך הדברים שנמצאים בו.

עכשיו שאני מסתכל על קוביה וחדר אני גם לוקח בחשבון את החלל שנמצא שם ברמת כלל המרחב

עכשיו החלל הזה הוא מה שמכיל כל אובייקט עוד לפני שהוא נוצר. הוא מחזיק את הפוטנציאל של כל צורה. אפשר לראות את זה כי גם כל תנועה שקוראת בציר הזמן: קוראת גם כן היא בחלל הזה.

מצד החלל אין הבדל בין פריטים. כל פריט הוא מתוך פוטנציאל מוגדר מראש של כל אפשרות של כל צורה בכל התהוות אפשרית. מי שמבחין שיש הבדל בין צורות הוא מי שמתבונן. שגם המתבונן נמצא בתוך גוף שנמצא בחלל הזה שבין כל אטום שלו נמצא החלל הזה; ובאיזה שהוא אופן פלאי זה מקבע את נקודת המבט של בעל הגוף לכזו שחווה שהוא בעל גוף, ושיש לו חוויה ושהוא חווה את זה שיש לו חוויה.

בתור יצורים עם חוויה נתפסת יש את מה שנמצא בתוך גבולות התפיסה ואת מה שנמצא מחוץ לגבולות התפיסה. נצח הוא החלל שבו נמצא מה שבתוך גבולות התפיסה ומה שמחוץ לגבולות התפיסה

עכשיו אם אני לוקח אותך למסע במשך קו אחד ארוך: המסע יתחיל איפשהו זה מובן, אבל איפה המסע יגמר? ; בסוף גבולות הדברים ששם גם נגמר החלל. כשאני אגיע לשם, מה שיהיה זה שאני לא זזתי כי מצד גבולות הדברים הנקודה הזו נמצאת בכל מקום. מדובר פה על חוויה תפיסתית אבל מצד התפיסה חוויתי נצח וחזרתי לנקודה שבה התחלתי כי התהליך היה גדול יותר מגודל של גבולות הדברים החומריים, זה המפתח להתחיל להכיר סדרי גודל הכרתיים

זה למה המוסיקה שאנחנו אוהבים כ״כ טובה היא מצליחה לעבור את המחסום שיש לנו בתור יצורים עם חוויה נתפסת שהחוויה שלה היא ביחס לדברים ״פיזיים״ (ככה נראה) לחוויה שמתחילה להיות יותר בעלת יחסות פנימית, ואסיים במשפט as above so below as within so without