קצב מחוץ ובתוך הקופסא

תפיסת העולם והקשב לעולם מתהווים ביחס לרבדים תת הכרתיים
כאשר מבינים שיש קשר בין מה שהיה לפני הזמן להתהוות הזמן יש קשר ישיר למה שהאדם חווה בהווה. ההווה הוא עניין חלק כי ׳כל׳ רגע שמתייחסים אליו נראה שכבר ׳קרה׳ ואז הוא בעבר וכל רגע שעתיד לקרות יחשב להווה רק ברגע שהוא יקרה ושוב כבר לא יהיה אפשר ב׳הווה׳ להתייחס אליו.

זה מצריך מערכת מורכבת יותר של הקשרים כדי להצליח בהווה להתייחס להווה.

בהנחה שהזמן דהיינו ההפרדה/היחסות זה לא דבר עצמאי אלא דבר שדורש כוח שיקיים אותו, הכוח הזה כמובן מבחינתו אין הבדל בין עבר להווה לעתיד אלא כל אלו קורה באותה העת. רק המתבונן שהתפיסה שלו מושפעת ברבדים תת הכרתיים מהדברים המשתנים אינו שם לב לזווית שבה פרקי זמן שלמים דהיינו עבר ועתיד כרונולוגיים קורים באותה העת.

כאשר אדם נמצא במצב של פלואו הוא ברובד מתבונן יותר על הקשר בין ההווה למה שקורה בהווה, דהיינו הוא יותר עד לחיבור של העתיד שמתכנס עם ההווה דהיינו לוקח לאותו חיבור יותר זמן עד שהוא הופך לעבר.

כדי להשפיע על מנגנון התפיסה להיות פחות תלוי בדברים משתנים צריך למצוא נקודות שקדמו לשינוי דהיינו חיבורים ישירים למה שקדם לזמן/לחלק מהזמן.

כאשר אנחנו כותבים מוסיקה ויש לה טמפו, הטמפו יוצר התהוות של מה שקורה עכשיו בכל חזרה שלו. בין החזרות של הטמפו אפשר לכתוב מוסיקה חזרתית ונקרא לה מוסיקה שבתוך הקופסא. כאשר נכתוב מוסיקה חזרתית שמדלגת על חזרות מסוימות של הטמפו נתייחס לזה בתור מוסיקה שמחוץ לקופסא.
כדי לחבר את מה שמחוץ לקופסא למה שבתוך הקופסא נכתוב קצב שמתחיל בתוך הקופסא וממשיך למחוץ לקופסא בזמן שהוא ממשיך גם בתוך הקופסא, דהיינו הקצב בנוי מהעתקים של הקצב.
כאשר הקצב בנוי מהעתקים של הקצב קורה מצב שתפיסת העכשיו של המאזין שהיתה מוגדרת ביחס לטמפו מתחילה להימתח ולהתקווץ באותו הזמן.
כשזה קורה האדם יכול לשים לב יותר לנקודה שבה אפשר לראות שהשינוי בקצב אינו קורה כי כל הקצב קורה בו זמנית.